מידעון שנת ה-100 לכפר יחזקאל

שלום רב!

לקראת שנת ה-100 להקמת מושב כפר יחזקאל יפורסם מידעון דו חודשי בנושא המושב, על כל תושביו וקורותיו, בעבר ובהווה ועם הצצה לעתיד. את הגיליונות ננסה להתאים לעונות השנה, לחגים ולאירועים בכפר. הגיליון הראשון הוקדש לט"ו בשבט, שכמו פריחת השקדיות במטעים נותן לנו סיבה לחגיגה וליצירה חדשה.

ובאוירה זו נביא את סיפורם של שני בני המושב ששמם בלתי נפרד מהטבע הישראלי, נציין עצים מיוחדים במושב שאנו עוברים לצידם מדי יום, נחזור לנטיעת הקזוארינות האלמותיות בכניסה למושב ועוד.

מאחלות לכם קריאה מהנה ונשמח לכל סיפור, תמונה, סרטון וכדומה שנוכל לשלב בגליונות הבאים.

צוות המידעון

נועה גפני, צביה שיין, אראלה קורן, עדינה לוין, לירן ויינשטיין

עזריה אלון ז"ל ידוע בעיקר כמייסד של החברה להגנת הטבע ופעיל מרכזי למען הסביבה והטבע בישראל. על מפעלו קבל את פרס ישראל בשנת 2012. עזריה נולד ב- 1918 באוקראינה. לאחר שאביו נעצר ונכלא בסיביר עזריה עלה לישראל בשנת 1925 עם אמו ואחיותיו והתיישבו בכפר יחזקאל, שם התגורר בנימין קיפניס, דודו, שהיה בין מייסדי המושב ואחותו חוה קיפניס. כשאביו שוחרר לאחר 9 שנים עזבה המשפחה לקריית חיים. ב-1938 חזר לעמק והתיישב בקבוץ בית השיטה, בה הקים עם רות את משפחתו.

המשק של המשפחה נמצא ברחוב מנחם בין משפחת בורן למשפחת ענת מורן (היום המשק אינו פעיל, בבעלות גלעד אלון, בנו, שחי בטבעון).

בילדותו בכפר יחזקאל בשנים הראשונות ינק מאדמתנו את האהבה לטבע, שהיוותה את הבסיס להיותו בין מייסדי החברה להגנת הטבע ושמירתו. כך כתב בזיכרונותיו "שש השנים של חיים בכפר הן בלי ספק השנים, שקבעו הרבה מאד בדרך חיי ובעולם המושגים שלי. יצאתי משם 'מושבניק', גם לאחר עשרות שנים בקבוץ" (פרק 2).

עזריה נפטר ב-2014.

כך מספר עזריה על "יער הכלבים" המוכר לכולנו:

"סיפור מיוחד מימי הילדות הוא פרשת "יער הכלבים". ממערב לשדות המושב השתרעו השטחים של הכפר זרעין, וכדי להבטיח את הגבולות ניטעו לאורכם שורות של איקליפטוסים. המרחק מן השדרה המערבית לבין בתי המושב היה כמה מאות מטרים, ועבורנו זה היה יער. בתוכו היו פטריות, ופרחי בר – כלניות וצבעונים. כבר אז הייתה לי משיכה מיוחדת לפרחי בר, והוצאתי שם צבעונים על בצליהם ושתלתי אותם ליד הבית. יום אחד יצאתי לשם עם אחיותיי ועם אורי ואחיו, ופתאום שמענו נביחות כלבים מקרוב. התחלנו לנוס הביתה בצעקות: כלבים, כלבים. הסיפור התפשט ומיד קיבל המקום את השם "יער הכלבים" עד היום." (עמ' 18 בספרו, פרק מס' 2).

בתמונות השלט בכניסה ליער הכלבים ומיקומו במפה

בשנים האחרונות וועדת נוי מקדמת את הנטיעות במושב מתוך רצון להפוך את השטחים הציבוריים ברחבי המושב, שחלקם הוזנח מזה שנים, למטופחים ומוצלים לרווחת ושימוש הציבור.

יחד עם וועד המושב, הנהלת האגודה החקלאית, הנוער, ילדי הגנים ועוד רבים ניטעו בשלוש השנים האחרונות חורשות ושדרות בשטח הסובב את מועדון הוותיקים, בסמוך לבריכת השחייה, בשטח הציבורי במעלה ההרחבה הישנה, במקביל לכביש המקשר בין תחנת הדלק לשמיניה ובשטחים ציבוריים במשעול הכרם. כמו כן נוקו, חודשו ושודרגו חורשת הוותיקים וחורשת האקליפטוס בסמוך לבית הכנסת.

בעתיד הקרוב מתוכנן שיקום של הגינה הסובבת את האנדרטה והגינה סביב בית העם, שיקום וחידוש שדרת "יוסף חיים ברנר" (שדרת העצים בדרך העולה למושב), ותחילת נטיעה וטיפוח הסוללה המקבילה לכביש 71.

כל העשייה הזו נעשית במקביל לתחזוקה וטיפוח מיטביים של הגינון ברחבי המושב בהתאם למגבלות הקיימות.

נאחל לכולנו המשך צמיחה ופריחה, נטיעות ועשייה, וכמובן – שבחגיגות 120 של הכפר נשב כולנו יחד בצל חורשותינו ונמשיך גם אז לטעת עוד ועוד למען הדורות הבאים,

טו בשבט שמח,

וועדת נוי - אבנר גרוסר, ענת פורת, עדינה לוין, שי ביתן

מתוך ספרו כפר יחזקאל של שמעון קושניר, 1936

ההולכים במדרכה ברחוב מנחם נהנים מהדשא של משפחת תירוש המכוסה בעונה זו בפריחת רקפות, כלניות וצבעונים. לידם "מטע" תמרים קטן שנטע אמנון. עץ התמר (מג'הול) הגדול והמניב הובא לכאן ע"י גלי אילת לפני כ-25 שנים. לידו חוטר שהובא ליום הולדתו ה-80 של אמנון. חמישה חוטרים נוספים נקנו בירדנה לפני כ-3 שנים ולאחר שנה נקנו עוד ארבעה.

כידוע התמר מניב פירות לאחר 7 שנים מיום נטיעתו. לשאלה מדוע נטע כל כך הרבה תמרים ומדוע בגילו (94) עדיין נוטע תמרים, השיב אמנון: "אני אוהב מאוד עצים אלה וחוץ מזה אנחנו נחיה עד 120 ונהנה מפרים של העצים. לאחר שנלך לעולמנו הדשא והפרחים יתיבשו ורק עצי התמר ישרדו. ילדי הגן שיעברו פה יגידו: התמרים שייכים לאמנון וחנל'ה תירוש".

כדברי חוני המעגל "יאכלו נא גם בני ובני בני מפי העץ שאני נוטע למענם. יזכרו אותי לטובה ויברכו גם אותי".

טוביה קושניר ז"ל נולד בירושלים ב-1923, להוריו אסתר ושמעון, אנשי העלייה השנייה ותושבי כפר יחזקאל. הוא גדל במושב ובגיל 14, כשהוריו התגרשו, הוא עבר לפנימייה ביגור ובהמשך לאביו שגר בירושלים.

טוביה התעניין בעולם הטבע, עשה ניסיונות מדעיים עם פרחים וחשף ממצאים נדירים בזמנו. בטיוליו הוא גילה את השושן הצחור בכרמל ואת הדבורנית הגדולה.

עם סיום לימודיו בתיכון ב-1944 חזר לכפר יחזקאל ויצא לטייל עם חברו יגאל תלמי לחרמון שהיה אז תחת נתינות צרפתית. בדרכם לחרמון פגשו נערה בשם אביבה והחלה חלופת מכתבים בינה לבין טוביה. מכתבים אלו שימשו השראה לסופרת דבורה עומר, שכתבה את הספר לבני הנוער "סערה באביב" ב-1987. טוביה נישא לאביבה והחל לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנים שבהם היה בכפר עבד בעבודות חקלאיות ואימוני נשק. בתקופה זו גילה שלושה כרכומים חדשים (כרכום צהבהב, כרכום נאה וכרכום החרמון).

ב-1947 התגייס לפלמ"ח. הוא הצטרף לשיירת הל"ה שנועדה לעזור לגוש עציון ונהרג יחד עם חבריו למחלקה על ידי ערבים מהכפר צוריף, בתאריך ה' בשבט תש"ח (1948). אוסף האירוסים שנטע בגן הלאומי בהר הצופים, התגלה לאחר שחרור העיר העתיקה והועברו לקמפוס גבעת רם. על שמו נקראו 2 פרחים: סיתוונית טוביה ואירוס טוביה. משק המשפחה נמצא היום בבעלות משפחת ינאי בחלק הצפוני של רחוב העיגול.

מתוך ספרה של דבורה עומר, סערה באביב: "בשנת 1922 באסיפה הכללית, הוגרלו החלקות שהוקצו לשישים המשפחות שהתיישבו במושב החדש בעמק יזרעאל. בגורל אסתר ושמעון עלה שטח של שמונה דונמים, בצפון הכפר. כל החלקה הייתה מכוסה צמחי חלמית, חרדל הבר וקוצים אחרים. בין העשבים נראו סלעי בזלת שחורים שאותם פוצץ שמעון והם שימשו יסוד שעליו הקים את צריף המגורים." (עמוד 10).

"טוביה הכנת שיעורים? הזכירה לו אסתר מפתח הבית. מסוגל היה להסתובב כך שעות ולשכוח לגמרי את הלימודים. היו לו סדרי עדיפות משלו. בבית הספר אהב בעקר את משה תלמי, המורה שהיה גם המנהל. גם את בנו יגאל שהיה חברו הטוב.. גם ליגאל הייתה ערוגת קקטוסים שאותה טיפח. כמוהו התעניין בצמחים ובבעלי חיים ואהב לטייל ולערוך ניסיונות ותצפיות." (עמ' 46).

כותבת עומר: " בלילה של ראשית הסתיו, והוא בן עשרים ואחת, עשה טוביה את דרכו מכפר יחזקאל לירושלים. במשאית החלב היו חפציו: מזרן קש, מצעים, שמיכה וכר. פרימוס וכלי אוכל אחדים. כן היו גם מצרכי מזון שהכינה לו אמו, ארגז פירות וירקות מפרי גנם, גבינה וביצים. שני שקים ובהם חבילות של פקעות האירוסים, ובצלי צמחים שונים, שהתכוון לשתול בערוגות שהוקצו לו ליד האוניברסיטה." (עמ' 198).

"הוא יצא יחד עם מורי האוניברסיטה ותלמידיהם, לסיורים בעמק. בערבים הכין תרשימים של הצומח והחי בעמק. לגבעת המורה עלו בוואדי אסמר ולמחרת טפסו לגלבוע. לא הייתה זו עתה עונת האירוסים אך הנושא עלה, כמובן. טוביה סיפר לדר' זהרי על המשך חיפושיו אחר מיני האירוס שלא הכיר, ביניהם אירוס הגליל השומרוני. על רצונו להכליא אירוסים שונים וכך לגדל זנים חדשים." (עמ' 183).

"היום בו יצאו השלושים וחמישה לעזרת גוש עציון הנצור היה בהיר. כמו פרץ אביב באמצע החורף. ואז לאחר שהובאו למנוחתם, החלה הסערה." (עמ' 279).

העץ המסקרן

ליד משפחת ברקין נטוע זה שנים רבות עץ מסקרן במיוחד. נראה כמו תות, עם פרי עגול שנראה כמו כדור טניס (רק אל תנסו לאכול ממנו). רבים שאלו את עודד על העץ ולבסוף החליט להציב שלט על גזעו עם הסבר.

שם העץ הוא מקלורה זהובה, עץ נשיר הגדל כעץ טבעי בדרום מערב ארה"ב. לעץ זה יש היסטוריה ארוכה ומעניינת של שימוש בידי האינדיאנים והמתיישבים הלבנים הראשונים בארה"ב. העצה עמידה יחסית לריקבון והיו עושים ממנה גלגלים וחישורים למרכבות הסוסים, תמיכות למכרות, לעמודים ועוד. באמצע המאה ה-19 נחשב העץ בארה"ב לטוב ביותר ליצירת גדרות והשתמשו בו לכך ברוב החוות. האינדיאנים ייצרו מהעץ קשתות, ומהקוצים שלו – מסמרות לסנדלים. בדיוק השבוע עודד גילה על בשרו כמה דוקרים הקוצים של העץ, כשאחד מהם ננעץ בידו ושיתק אותה לכמה ימים.

בארץ קיימים עצים בודדים של מקלורה זהובה: בשׂרונה - בת"א ובגן העצמאות בירושלים. עזריה אלון סיפר לעודד שעץ נוסף נמצא בתחנת הרכבת של חדרה.

העץ נשתל כאן בערך ב-1924, ומי שנטע אותו ליד ברקין הוא אברהם טילמן, אגרונום שגר במושב והחליט לטעת אותו בין שדרת הקזוארינות בכניסה לכפר (שער המושב היה איפה שהיום הבית של סיגל וברק דודאי) ובין שדרת הברושים בהמשך, שרבים מהם עדיין עומדים.

העץ עם הגזע כפול

מעט צפונה למקלורה הזהובה, עדיין ליד בית משפחת ברקין חבוי בצנעה ברכיכיטון צפצפתי בעל גזע כפול שניטע אף הוא ב-1924 (בערך). הברכיכיטון הובא לארץ על ידי הטמפלרים ולכן במושבות של הטמפלרים כמו שרונה ניתן למצוא פריטים בוגרים ויפים שנשתלו על ידם.

הברכיכיטון בעל הגזע הכפול תועד כבר בשנת 1931.

נטיעת אקליפטוסים בט"ו בשבט

בדרך כלל בט"ו בשבט היו לוקחים את הילדים בעגלה רתומה לסוסים לנטיעות בגלבוע. אבל כשעודד היה בכיתה ד' (שנת 1953), הוא ובני כיתתו נטעו את עצי האקליפטוס שממערב לבית הספר הישן, ממש בכניסה לפנימיית 'בית לילד' של היום.

עונה חקלאית זו נקראת "עונת הדשא". לאחר בוא הגשמים הייתה לנביטתם של העשב, צמחי הבר והתבואה חשיבות רבה למשק החי. העשב הטרי והירוק היווה את תקופת המרעה. ישנה התאמה ברורה בין מחזור הייחום וההזדווגות של הצאן המקומי לבין עונה זו. מהעשב הטרי ניתן להכין מספוא לבקר.

המקרא מתאר תקופה זו בשפע וכך גם במקורות מסופוטמיים. בלוח גזר מבטאות פעילויות חשובות בעונה זו. "לקש" תקופת המרעה ו "עצד פשת" זמן הכנת המספוא. בספרות חז"ל אין ביטוי לעונה חקלאית זו. גישת חז"ל לרועיה ולרועים הייתה שלילית, כפי הנראה על רקע אידיאולוגי (מתוך דעת - מכללת הרצוג).

"בא שבט ונכנס האביב. פרח אחר פרח נדלק בשדה. האדמה מתחממת וצבא הפרחים הולך ומתרבה... פרות וולדויהן מטביעים טלפיהם בשטיח הרך של פרחי שדה" (א' הכהן).

ומה קורה אצלנו?

נכון לתחילת פברואר 2020 בכפר יחזקאל ירדו עד כה 378 מ"מ גשם (חוה עשת)

"מרססים, מדשנים את החיטה. קוטפים ברוקולי בבוץ עמוק. קוטפים בפרדס אשכוליות לתעשייה. בסוף פברואר מכינים את השטחים לעגבניות לתעשייה. בגד"ש .. אחרי הברוקולי יזרעו אבטיחים ותירס". (ברק דודאי)

בתמונות: פרות נתפסו במצלמה של אודי מטוס, "רועות בין הכלניות", משאית עם גונדולות עם אשכוליות לתעשיה [בתפזורת] וטרקטור מרסס בשדה.
שבט תש"ף.