דבר המפמ"רית
"אליס הלכה בשביל עד שנגלה לפניה שולחן ארוך, עליו ישבו כובען, ארנב-אביב ונמנמן. השולחן היה ערוך בכלי תה רבים והיו כל כך הרבה מקומות סביב השולחן, אז היא החליטה להתיישב על אחד מהם. היא התבוננה בסקרנות על השעון של הכובען. "איזה שעון מצחיק!" הוא מראה את היום בחודש אבל לא את השעה. מה מצחיק בשעון הזה? הזמן בארץ הפלאות לא זז, ולכן אין טעם בשעון שמראה מה השעה..."
במפגש של אליס עם הכובען והשיחה על הזמן, מתגלה הספק בהיגיון המקובל. המרחב והזמן מקבלים משמעות אחרת ושונה מזו שבעולמנו.
במחזות שונים נוכל לראות כיצד בוחר המחזאי לעצב את הזמן באופן המשקף את הלך הרוח באותה תקופה וכחלק ממוסכמות של זמן ומקום. במחזות האבסורד לדוגמא, גילויי חוסר המשמעות של הזמן הם חלק מהראיה הפסימית של המציאות. בקט מעצב את הזמן כספירלה ההולכת ושוקעת.
פוזו במחכים לגודו: "עוד לא די עיניתם אותי עם הזמן הארור שלכם? זה מחריד. מתי! ממתי! יום אחד, האין זה מספיק לכם, יום אחד, יום ככל יום, יום אחד הוא נעשה אילם, יום אחד נעשיתי אני עיוור, יום אחד ניעשה חרשים, יום אחד נולדנו, יום אחד נמות, אותו היום- אותו הרגע- האין זה מספיק לכם? הן יולדות רכובות על קבר, האור מנצנץ להרף עין ואחר כך זה שוב לילה. "
ברכט, בוחר לוותר על מהלך ליניארי והעלילה מתפרסת לאורך זמן ארוך כאשר הוא קוטע את העלילה וישנם קפיצות בזמנים.
תפיסת הזמן בתיאטרון כמו במציאות היא גמישה וסובייקטיבית ובאותה עת גם קשורה לסביבה חברתית, תרבותית, בתקופה ובמקום ספציפיים. היא יכולה להיות מושפעת מגורמים שונים, תרבותיים, דתיים ועוד. בתיאטרון השחקנים חווים את הזמן הדרמטי ואת הזמן האמיתי. מעניינת השאלה, כיצד השחקן עובר בין שני ממדי הזמן ומעניין לבחון כיצד המניפולציות של היוצרים בהצגה משפיעים על תפיסת הזמן הסובייקטיבית של הצופה.
בתהליכי ההוראה וההנחיה עולות סוגיות כמו: עד כמה ניתַן לתלמידים המרחב, החופש והגמישות לעצב את ארץ הפלאות שלהם? כיצד הם מעצבים את הזמן המיוצג על הבמה (זמן דרמטי)? ומהן המניפולציות האסתטיות הנדרשות כדי לדחוס זמן? כיצד ניתן לעצב מעברי זמן, כדי להעביר תחושת משך והתפתחות אצל הצופים? וכיצד לתת ביטוי לרוח התקופה המיוצגת על הבמה?
השנה האחרונה חידדה לכולם את משמעות גורם הזמן בהקשר של תכנון תהליכי הוראה, למידה ויצירה. משך זמן הלמידה שהתאפשר לתלמידים התקצר, נשאלו שאלות בהקשר להספק או מה משך הזמן המקסימלי למפגש בזום? כיצד לשלב בין זמן "ווירטואלי" לזמן "פיזי" או כיצד להנחות את התלמידים לקראת בחינות הבגרות במסגרת הזמן הנתון? כיצד מתמודדים עם המתח הנוצר בין הרצוי למצוי? כיצד מגייסים את התלמידים לכוון את שעון הפעולה שלהם כתלמידים וכיוצרים? מהו דד-ליין וכיצד שומרים על איכות עבודה למרות מגבלות קשות של זמן.
לסיכום, הזמן כמהות מרכזית נתפס באופן שונה וזה כנראה תלוי גיל, אישיות, חינוך ותרבות.
בגיליון זה תוכלו למצוא רעיונות והצעות לדרכי הוראה בנושא הזמן בהיבט תיאטרוני ופדגוגי.
שנדע לנצל את הזמן באופן הרצוי.
בברכת חגי אביב שמחים!
שלכם,
אפי
הזמן הבדיוני
כתבה רקפת רובין, מדריכה מחוזית בתיאטרון
מחר, ועוד מחר, ועוד מחר/ זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם/ לְיום, עד הברה אחֲרונה/ על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים/ שלנו רק האירו לְטִפּשים/ שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,/ לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל/ חולף, שחקן עלוב שמקפץ/ ומתאמץ על הבמה שעה,/ ולא נשמע עוד. הם מעשיה/ מפֶּה של מפגר, כולה הומה/ סופות ורעש,/ והמשמעות לא כלום. (מקבת', שקספיר בתרגום דורי פרנס)
"מחר ועוד מחר ועוד מחר" אומר מקבת', ומתאר את החיים כתיאטרון, רגע חולף וחסר משמעות לכאורה. הבדלים בין המתרגמים השונים (ויזלטיר וטשרניחובסקי למשל) באים לידי ביטוי בעיקר ביחסם למילים: tomorrow and tomorrow. בעוד טשרניחובסקי תרגם "מחר ושוב מחר", תירגם ויזלטיר "מחר ועוד מחר". המתרגמים התמקדו דווקא במילה and, ובאמצעותה רצו להדגיש את תחושת חוסר התכלית והאבסורד. עם זאת, מציעה בזהירות, כוחו של המונולוג המקבת'י הזה הינו דווקא בהתייחסות למילה "מחר". שקספיר מפיו של מקבת' אינו משתמש במילים "יום ושוב יום" אלא במילה "מחר", המייצגת את העתיד. עצם העובדה שמקבת' מתייחס למחר יוצרת מימוש דרמטי של העתיד כאן ועכשיו בזמן הווה. בהמשך המונולוג מתייחס מקבת' גם ל"אתמול" בלשון רבים "אתמולים", כלומר, לא כזמן עבר אחד ומתמשך אלא כריבוי של אתמול, אפיזודות, ולא נרטיב לינארי. ברגע קשה בו מתבשר מקבת' על מותה הטרגי של הליידי, הוא "בורח" מהרגע הנוכחי אל האתמולים ואל העתיד, ואז (כאילו במקרה) מדבר על תיאטרון, על אותו המקום שבו החוויה חשובה כאמיתית רק אם היא מתרחשת "כאן ועכשיו" בזמן הווה. המדיום הוא המסר במקרה הזה, מאחר והליידי אינה נמצאת עכשיו על הבמה אבל הייתה נוכחת ב"אתמולים" ותהיה נוכחת ב"מחרים", ונוכחת בדבריו של מקבת' ב"כאן ועכשיו", היא "חיה", כיוון שהיא מדוברת על הבמה, והמילה מייצגת אותה. יש כאן הלימה לאחת מהאמירות החשובות והמטא-תיאטרליות של המחזה על כוחה של המילה (הנבואה) לברוא עולם. כך למעשה בעוד מקבת' מציג לכאורה את חוסר משמעותם של החיים הוא מממש הלכה למעשה את כוחו של התיאטרון ביחס לחיים, להיות אל-זמני, חד-זמני ורב-זמני בו בזמן.
למאמר המלא לחצו כאן
https://drive.google.com/file/d/1uUCb7heP_qvC3_MZzPClGDmfmHKXqtAJ/view?usp=sharing
הדד-ליין בתהליכי למידה ויצירה - אתגר!
דלית שמיר-גלמן מראיינת את מירילי צאירי סגל
הביטוי דד ליין מקורו במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום ריכזו את הלוחמים שנשבו באיזור מישורי וציירו מסביבם קו אותו כינו DEADLINE - קו המוות. שבוי שחצה את הקו נורה מאחד ממגדלי השמירה. המושג הושאל לעולם העיתונות המודפסת, ומשמעותו היתה נקודת הזמן האחרונה בה יכול הכתב או הצלם להביא את החומר לדפוס. כל איחור במסירת החומר, כלומר פגיעה ב"דד ליין" - נחשבה מכת מוות לעיתון, שכן המתחרים עלולים היו לפרסם את הידיעה ראשונים.
ואצלנו? בכל השנה המירוץ לדד ליין - תאריך הבגרות המעשית – הוא קשוח, והשנה היה קשוח מתמיד. זהו מירוץ למרחקים ארוכים, שבו מתנסים התלמידים לא רק בתיאטרון אלא גם בכישורי חיים רבי ערך הנוגעים לניהול עצמי, כמו יכולת התארגנות, תכנון זמן וסדרי עדיפויות, עבודת צוות והתגייסות משותפת למען המטרה.
בחרתי לשוחח על כך עם מירילי צאירי סגל, רכזת מגמת תיאטרון בתיכון "עתיד כרמים" בבנימינה, שבה מלמדים לצידה אביטל וייס אקשטיין ואביעד לוי. השנה מנתה מגמת התיאטרון ב"עתיד כרמים" 52 תלמידים, שנבחנו באמצע פברואר בשמונה הפקות – "במנהרה", "זיתים", "תיכון מגשימים", מי כמוני", "חנות קטנה ומטריפה", "טקסי", "הילדים של כולנו", "הדוד מקייפטאון".
איך מביאים מעל 50 תלמידים לקו הגמר ברגע השיא ובמצב תקין, ביד חזקה ובזרוע נטויה?
אביא פה את העקרונות של מירילי, ולצידם זוויות נוספות להתבוננות בתהליך ההפקה.
לראיון המלא לחצו כאן
https://drive.google.com/file/d/1D7XNa2l72D0dAxKoyBrJWck1X4Bo4q6m/view?usp=sharing
יחידת הוראה בנושא זמן על פי גישת הבימוי והמשחק של אן בוגרט
כתבה אביטל וייס אקשטיין, מדריכה ארצית בתיאטרון.
"ששת נקודות-המבט" (The “Six Viewpoints”) הן המצאה של הכוריאוגרפית מארי אוברלי (Mary Overli) שפיתחה במהלך שנות ה- 70 של המאה ה- 20. המצאה זו נועדה להבנות אימפרוביזציית ריקוד בזמן ובחלל. עבודתה השפיעה על אמני תיאטרון רבים. אן בוגרט הבינה מיד שגישתה זו של אוברלי נועדה "ליצור רגעים אינטואיטיביים ודינמיים של תיאטרון עם שחקנים ושאר משתפי הפעולה." (The Viewpoints Book. Pp 5). בוגרט, בשיתוף פעולה עם היוצרת טינה לנדאו, הרחיבו בעבודתן המשותפת את ששת נקודות-המבט, לתשע נקודות-מבט פיזיות ולנקודות מבט ווקליות.
מהן נקודות המבט?
נקודות-המבט הן פילוסופיה שתורגמה לטכניקה של אימון פרפורמרים, בניית אנסמבל ויצירת תנועה על הבמה. נקודות-המבט היא אוצר שמות של עקרונות תנועה בזמן ובחלל. השמות הללו מייצרים שפה של יצירה בימתית. 9 נקודות-המבט הפיזיות מחולקות לזמן ולחלל. יחידת הוראה זו תתעמק בנקודות-המבט הפיזיות של זמן ושל הפיתוח שלהן בעבודה הפיזית של שחקנים ופרפורמרים.
(השיעורים מותאמים לגילי ז'-י"ב, משך שיעור: 45 דקות).
ליחידת ההוראה לחצו כאן
https://drive.google.com/file/d/1acD5HR1DLab2kGnfDPqDDzEmyloFXM7W/view?usp=sharing
בתמונה: אנסמבל תיאטרון ט', עתיד "כרמים" בנימינה. "מעשה חלום", 2017
מה הפקנו מההפקות?
התבוננות לאחור – רפלקציה ולמידה אישית מההפקות
כתבה: דלית שמיר גלמן, מדריכה ארצית בתיאטרון
הפקות י"ב וההערכה החלופית בי"א נמצאות בעיצומן או שהסתיימו. השנה יותר מתמיד כלל התהליך יצירתיות, העזה והתפתחות אישית, אך גם התקפי חרדה, מתחים ורגעי משבר.
כמורות ומורים אנו יודעים שמעבר לתוצר האמנותי שהפיקו, התלמידים למדו שיעור לחיים, אך לא תמיד אנו יודעים להמשיג את השיעור הזה - החוויות, התחושות, הקשיים וההצלחות.
נוכל לסייע לתלמידים להגדיר את חוויותיהם, לסכם לעצמם לאילו הישגים הגיעו ומה עליהם עוד לשפר, בהקשר של כישורי חיים וערכים.
מערך השיעור הבא מכוון לשתי מטרות. מטרה תיאטרונית: יצירת דימוי בימתי לחוויה הקבוצתית של ההפקה, דימוי שאוסף את דרכי ההתמודדות והרגעים המשמעותיים בתהליך העבודה. מטרות בתחום כישורי החיים: פיתוח יכולת להתבוננות פנימית והכרה בחוזקות ובאתגרים אישיים.
לפאוזה המלאה לחצו כאן
https://drive.google.com/file/d/1ZNe4woUo5db0cVhXgk5OefRENy3BnxES/view?usp=sharing
בתמונה: מגמת תיאטרון מקיף עירוני א', אשקלון. "39 המדרגות", 2018.
יחידת הוראה בנושא "זמן" בהשראת הארי פוטר
כתב אמיר לביא סלקטר, רכז תיאטרון
את יחידות התאטרון שאני מלמד אני אוהב לעשות כיחידות בינתחומיות המעשירות את התלמיד מעבר למדיום התאטרון עצמו. נקודות החיבור של התאטרון הן עם כל תחומי החיים. על מנת להכניס עניין וחדשנות גם להוראתי, מעבר למושגים הבסיסיים הנלמדים בתאטרון, אני מעוניין תמיד להלביש את הגברת באדרת אחרת. הטכניקה גורמת לי לעניין מחודש במושג וחיפוש דרכים להמשגתו ודרכי פעולה. בסמסטר שלפני פרוץ הקורונה לחיינו, קיבלתי קבוצה מכיתות ה' שבחרו בקורס סמסטריאלי בתאטרון. (עד אז לימודי התאטרון הקיפו את כל הכיתות בחצאי כיתות כך שהיו תכניות ארוכות טווח). כשחיפשתי נושא בינתחומי לעסוק בו גיליתי שמלאו עשרים שנה ליצירה הנפלאה של ג'יי. קיי. רולינג "הארי פוטר" והחלטתי כי אעביר את מושגי התאטרון דרך היצירה הזו. לרשותי גם עמד הטקסט התיאטרוני של "הארי פוטר והילד המקולל" כסיכום לעבודה. כששאלתי את עצמי לאיזה מושג לא חשפתי את תלמידיי כלל, גיליתי שכמעט ולא עסקתי במשתנה הזמן, והטריגר לכך הייתה הסצנה הנפלאה של החזרה בזמן באמצעות מחולל הזמן "בהארי פוטר והאסיר מאזקאבאן". כתמיד התחלתי, למרות ניסיוני הרב, בחקירה של מושגי היסוד הפשוטים ביותר. בראש ובראשונה רציתי לדעת מה זה זמן. החקירה הזו התגלתה כדבר מרתק שכן משתנה הזמן הוא כמעט אחד המשתנים שבלתי ניתן להגדרה. ועד היום חוקרים ופילוסופים מנסים לדייק את המשגתו. כתמיד בשיעוריי אני משלב צפייה, שמעוררת דיון וטריגר לשיעור (לעתים יכולה לסכם), תרגיל בעל אופי של פעולה מטעינה. ותרגיל מרכזי שבו הקבוצה צריכה ליצור יחדיו. (בעיקר בגילים הגבוהים יותר). החקירה הביאה אותי לבדוק את שימושי הזמן בדרמה בהיבטים שונים. ההנאה הייתה בפירוק המרכיבים ובבנייתם במטרה להטמיע את מושג הזמן בתאטרון. מטרה נוספת הייתה גם להתמודד עם טקסט.
ליחידת ההוראה לחצו כאן
שימוש בחול כדימוי לזמן -
תהליך העבודה על ההצגה "גריניץ" מאת שי פיטובסקי
תיכון אשל הנשיא, רכזת ומנחת ההפקה: יסמין לילה אורן
בימוי: עמית פז טל. כוריאוגרפיה: שי פייר. רקדנית: עמית פז טל. שחקן: טל גבע.
בתקופה בה מצאו את עצמם תלמידיי לומדים מחדש להעריך את החיים עקב התמודדות עם ריחוק חברתי, פחד ממוות ומחלה שנראו כה קרובים, תקופה בה נראה שלא נתנו את הדעת לכל רגע של ביחד ולא הוקירו אותו באופן הראוי לו, המחזה "גריניץ" מאת שי פיטובסקי דיבר אליהם מאוד.
במחזה עצמו הזמן מונע על ידי שתי דמויות הרוכבות על אופניים.
כששוחחנו על המחזה וחשבנו על דימויים שיתנו לקבוצה השראה לעבודה עלו מספר רעיונות, אך הדימוי של חול שאינו ניתן להחזקה ביד עבד לתלמידים באופן הכי חזק.
מכאן הם הגיעו מהר מאוד לבניה של שעון חול ענק שאותן דמויות הופכות כדי להניע את הזמן. בנוסף לכך עלה הדימוי של ארגז חול. התלמידים חשו שהדמויות לא רק מניעות את הזמן אלא גם ממש משחקות עם דמויות האנוש המוקטנות כפי שילדים משחקים בתוך ארגז החול. כך הוחלט על בניה של ארגז החול בעולם העליון שבו הדמויות איזיק וקוצו משחקות בדמויות מוקטנות העשויות מעיסת נייר. בעולם התחתון נוצרו מפגשים של הזוגות באזור החול כאשר לכל דמות פינה משלה בה היא פועלת לאורך כל ההצגה. ערימת החול היוותה את המקום בו נפגשו הדמויות. כך למשל במקום דייט בגן החיות כפי שהיה במחזה המקורי נפגשו מיכל ואיתי בשפת הים ובנו ארמון בחול שסימל את מערכת היחסים ביניהם, השברירית והזמנית.דוגמה נוספת, על קברו של אביה, רונית חופנת חול שאינה מצליחה להחזיק בידה.
כיוון שהמחזה מאוד פיוטי, הוצע שבהפקה ישולבו קטעי תנועה וזאת משום שההצגה במקור תוכננה להיות על במה בחוץ ( ושם לא היה תפקיד לתאורן) והוכנסה לחלל האולם.
הקטע המצולם הוא ריקוד של אשתו של גד השוכבת בבית חולים כצמח. הריקוד מתייחס לזמניות, לאיבוד הקשר ולגעגועים לחוות את הקשר שוב.
לצפייה בקטע מתוך ההצגה לחצו כאן
https://drive.google.com/file/d/1LXiC5q4OfA3G2e_LgnTvqgfKsmzXtRhV/view?usp=sharing
בהפקה כולה ניתן לצפות בלינק הבא מהדקה ה- 40:03 :
על ”השעון” של כריסטיאן מרקליי
"הזמן, דיקטטורה חמקמקה ומוחשית שמזכירה לנו את היותנו בני-תמותה, המרכיב שאין אפשרות לשנותו בחיי כל היצורים, זורם דקה אחר דקה ב”השעון”, יצירת הווידאו הווירטואוזית של כריסטיאן מרקליי. העבודה מורכבת מאלפי קטעי סרטים ומכמה סדרות טלוויזיה אשר מציגים שעונים שונים, משעוני קוקייה, דרך שעונים המותקנים על מבני ציבור, ועד שעוני-יד, ואפילו בני-אדם המכריזים על שעה כלשהי ביום. כל אלה יוצרים יחדיו רצף חזותי הנמשך, בקצב של זמן אמיתי, על-פני 24 שעות".
לסרטון לחצו כאן
https://www.youtube.com/watch?v=C0ZLrW2dmAw&ab_channel=PublicDelivery
