FEINBERG PROJECTS, המפעל 3, תל-אביב יפו
אוצרת: ים המאירי
המקום הישראלי הוא יצירה חדשה של "תפיסת מקום". על-פי תפיסה זו היחס למקום הוא כפול: שואפים אליו, באים אליו, מתגעגעים אליו, הוא ההבטחה הגדולה.
נועה שוורץ נולדה וגדלה בתל אביב, ורה ולדימירסקי היא מהגרת שעברה בתים רבים לפני שהתיישבה בתל אביב.
נועה שוורץ מתמקדת באופני הבנייה השונים בעיר תל אביב ובעיקר ב"עיר הלבנה" שמורכבת ממספר מבנים בסגנון הבינלאומי הזרועים בתוך המגוון האדריכלי המקומי.
עבודותיה של ורה ולדימירסקי בוחנות מזווית הראיה שלה כמהגרת, על המקומי, הגנרי ביותר. הנוף האורבני, הפריפריאלי, הקיבוצי או הביתי - מהווה ביטוי בעבודותיה להלך רוח, לסממני תרבות והיסטוריה.
עבודותיו של אמיל אברהם אוגרות מילים ומשפטים, הנערמים זה על גבי זה ומצטברים לבליל של ידע, של דיבור בגוף ראשון, של וידוי. זוהי שפה סמיכה, המהתלת בידע המוקדם של הצופה, מביאה אותו אל פי הבאר, אך מסרבת להתמסר לו. העבודות מתארות מצבי רוח, תחושות וזיכרונות, אשר בסופו של דבר מיטשטשים ומעלים תהייה האם הזיכרון נסמך על אילוזיה, או משקף את החיים עצמם.
אברהם, חוזר אל הספר ואל המילה הכתובה, שהם המסד לתרבות היהודית. הוא כותב וכותב שוב, עד שהכתיבה מקבלת איכות מופשטת ופורמליסטית ומתפקדת כקו וגם ככתם. העבודות מזמנות לצופה עמדת צפייה מתסכלת; מחד, האותיות ברורות וניתנות לפענוח ולהבנה, ומאידך גיסא, הן מרובדות, נכתבות זו על גבי זו ומונעות מן הצופה לייצר מהן משמעות קוהרנטית.
העבודות מציגות נופים מתפוררים ומחקר ציורי עמוק, העוסק בסך הזמנים והזיכרונות כולם עד לרגע זה ובאף לא אחד מהם. אמיל אברהם מתיך את הפרטי ואת הוידויי עד שאלו הופכים לשדה מנטלי של כרוניקה ללא התחלה, אמצע או סוף. זהו זיכרון חסר צורה, המתוח על פני ציר זמן המהדהד בדמיון ומתעמת עם ההיסטוריה הפרטית שלו ושל הצופים בעבודות.
העבודות בתערוכה חוקרות את מערכות היחסים שבין מילה לסימן, בין ביטוי ויזואלי לפונטי, בין צליל לדממה מוחלטת. על ידי צמצום הציור לתמצית שלו, אברהם מצליח לפרוט את התחושות הרגישות והשבירות ביותר ולנסח יומן אינטימי של חייו, של חיינו.
רחל קיני / נחש הוא הקו הראשון
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל-אביב-יפו
בתערוכתה החדשה מבקשת קיני לחזור אל הציור מבראשית, אל רגע התהוות הצורה, תוך שמירה על הפוטנציאל של הדימוי והימנעות מקיבועו. הפיגורטיביות הציורית מצטמצמת למספר דימויים חוזרים לצד ניסיון לצמצם את הנרטיב אל החומר עצמו. כך למשל, ענף שרוף שנאסף ביער משמש כפחם, הכתמים הם שלוליות מים שמשאירות סימן והקו הוא נחש, או וריד, או סדק.
איתי זלאיט // חרושת התלמים
גלריית
בתערוכה הנוכחית מתעמת האמן איתי זלאיט עם שאלות פסיכולוגיות ישנות מבעד לאובייקטים חדשים: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנחנו נוכחים בהם? ועד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו? זלאיט ,אבא טרי ואמן פעיל, מנסה להצית מחדש את חדוות היצירה אל מול המשפך ההולך וצר של שגרת היום יום. הימים נגמרים מהר והשאיפות לא מגיעות לידי מימוש. הוא מסיק שאנחנו כלואים בשני מעגלים: האחד הוא המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע ומנסה לשווא למלא אחר חסרים רגשיים וחיצוניים שלנו. המעגל השני, הוא פנימי ואישי לכאורה, אבל קשור בקשר הדוק לזה הראשון. זלאיט רואה באדם המודרני כלי בחייו, ומאמין שרק מתי מעט אינם מובלים ונוכחים בבחירות שלהם. הנוכחות היא אותה מודעות טהורה - זו המנותקת מן המחשבה והצורה, זו השוברת את המשוואה הקרטזיאנית שלפיה המחשבה היא הוכחה לקיומנו. נאחז במשנתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, מאמין זלאיט בכוחו של ההווה - של הרגע הזה, ובשערים רוחניים בין הגוף והבלתי מוחשי, הבלתי מובע.
גוף העבודות שמוצג בחלל הגלריה מנסה להוות אלטרנטיבה למערכות הסגורות של היום יום. זלאיט מציג ערב רב של חפצים, בעיקר צעצועים, אותם מצא ברחוב וחיבר באופן אקראי. ניזון מן המורשת הסוריאליסטית והדאדאיסטית של אמנות אוטומטית נטולת תיווך או סימבוליות, יצר זלאיט מהלך הפוך לזה התעשייתי אשר עומד בבסיסם של החפצים. האמן מזכך את המוצרים המעוצבים כדי לפתות את הצרכן, מאחד את האובייקטים כולם באותו אופן (אולי) שבו המוצרים מאחידים אותנו. הוא מבטל את הפונקציות המוצריות שלהם, מחליף את הצבע האגרסיבי והמושך בגוון אנמי וחד ממדי, מאחד את הצורות הסטריאוטיפיות של בובת הברבי והדינוזאור מפלסטיק לכדי מקשה אחת, אל תוך התלם. הפיתוי איננו. עכשיו נותרה רק אותה אגרנות כפייתית מפוארת שפורצת מבעד לחור הצר במשפך חיינו. הריק הגדול נחשף.
כמעיין נובע, נשפכים המוצרים מפתח צינור הביוב ושוטפים את רצפת הבטון הקרה של הגלריה. טבע דומם לא דומם. חלקם מעגליים בצורתם וחלקם מייצרים צורת התפתלות מעגלית בחלל. חלקם שומרים על הנראות היומיומית וחלקם מסווים עצמם והופכים ליצירת אמנות צבעונית, למובייל ילדותי, לעולם תת מימי. אין משמעות סימבולית אחת שחלה עליהם והם חפים מכללים והגדרות.
הצעצועים, חלקם חדשים, שתוקף חיי המדף של הבטרייה שלהם טרם פג, הושלכו לרחוב כלאחר יד בשקיות זבל שחורות שאינן מתכלות. הם מייצגים את ההיאחזות בצורה, את המחשבות הטורדניות שמובילות אשליות של צורך. הצעצועים ננטשו ממש כמו האידאות העמוקות ממורשת הואניטס - הכל אמנם זמני וחולף אך הנשמה "הנצחית" זקוקה לריגושים מיידים.
המוזיאון ברח' וולפסון 54 ת"א
במוזיאון מחלקה לאמנות ישראלית המחזיקה אוסף עשיר ונדיר מתחילת המאה ה-20 שפריטים מתוכו מושאלים למיטב המוזיאונים בארץ ובעולם. המוזיאון, בבעלות מר יגאל פרסלר, האוסף וחוקר אמנות למעלה מ20 שנים. המוזיאון נפתח באוקטובר 2013 בדרום תל-אביב, הוא בן 3 קומות ובהן חדרי תצוגה וגג פסלים רחב ידיים המשקיף על העיר. המוזיאון עומד בסטנדרטים של מוסד ציבורי מוזיאלי, בהיבט של אמצעי התצוגה והוא מעוצב בסגנון אירופאי, קלאסי. המוזיאון הינו מוזיאון פרטי שמטרתו מחקר, תצוגה, איסוף ושימור של יצירות אמנות, הן מישראל והן מחוץ לישראל. בשונה ממוזיאונים אחרים, המוזיאון מונע על ידי הרצון לנער דפוסי חשיבה ומיון בכל נוגע להסטוריה של האמנות, ולהציע מנעד חדש של סיפורים והדגשים. המוזיאון לוקח על עצמו להציג בפריסה רחבה, מגמות מרכזיות באמנות המאה ה -20, תוך הסתמכות על אוספיו שלו. לפיכך חלק מהמנדט שלו נסוב על פעילותו כמוסד הרוכש את היצירות שהוא מציג, על מנת להטמיען בתודעה האמנותית באמצעות תצוגה ושיח.
