מידעון שנת ה-100 לכפר יחזקאל

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא…/ שאול טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.

וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,

וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –

וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר

כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,

שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

בגיליון זה נביא את סיפורי תושבי המושב על כיצד הגיעו לכפר יחזקאל. לא נביא את סיפורי המייסדים אלא את סיפורי אלה שבחרו בכפר יחזקאל וכאן בנו את ביתם והקימו משפחתם.

תודה גדולה לכותבים שנחשפו ושיתפו אותנו בחוויותיהם ומחשבותיהם.

מאחלות לכם קריאה מהנה ונשמח לכל סיפור, תמונה, סרטון וכדומה שנוכל לשלב בגליונות הבאים.

(בתמונה השלט שהוצב בכניסה לכפר יחזקאל בזמן שיווק מגרשי הרחבת השמינייה, משעול הכרם והפרדס).

צוות המידעון

נועה גפני, אראלה קורן, עדינה לוין, לירן ויינשטיין

קטע זה פורסם בספר ה-25 לכפר יחזקאל.

הכותב הוא רפאל ויניק ז"ל, סבא של ורד כהן ולילך טל מצד אמא וכך הן מספרות:

ככל הידוע לנו, אין קשר משפחתי לאילן ויניק שחי במושב כיום. הורי אימנו – רפאל ואסתר (בורנשטיין) ויניק הלכו לעולמם כשורד הייתה ילדה, ולילך כלל לא הכירה אותם. הם רשומים בגרעין הראשוני של המתיישבים במושב, אך ידוע לנו שהם לא היו "על העגלות" שהגיעו ביום הראשון. לפי הקטע הנ"ל סבא שלנו הגיע כעבור כחמישה שבועות וגם אז הגיע בגפו. לא ברור לנו מתי סבתא שלנו הצטרפה אליו. ובכלל, בהיסטוריה של המשפחה שלנו רב הנסתר מעיננו על הגלוי. ואפילו בקטע הזה מופיעים פרטים שמחזיקים סיפור הרבה יותר רחב, שלא ידוע לנו. למשל, סבא שלנו מציין שבין המכרים שהוא פוגש במושב ישנו "אח אניה" שלו – אנחנו לא יודעות שהיה במושב בראשית ימיו, אח או קרוב משפחה של סבא שלנו. בכלל, לא היה ידוע לנו שיש לסבא שלנו משפחה מקרבה ראשונה בארץ. כמו כן, סבא כותב שהוא מכיר את ארץ יהודה - לא ידוע לנו היכן הוא היה ב"ארץ יהודה" קודם להקמת המושב, ומה עשה שם. גם הסבא וגם הסבתא שלנו היו אידאליסטים ואנשי עקרונות. סבא שלנו היה ממתנגדי שינוי השם "טבעון" לכפר יחזקאל, ולכן קרא לאחת מבנותיו "טבעונה". כמו כן, כיוון שהמשק הוא על אדמה לאומית (אדמת מנהל), הוא סרב להעביר את המשק על שמו. לילך נאלצה לעשות זאת כשהיא קבלה את המשק לידיה.

מקריאת הקטע, אורי, הבת הבכורה של לילך, הרגישה כאילו הוא "לוקח אותה איתו" – היא יכלה לראות את הדברים דרך עיניו. לילך התרשמה מהצחיחות של האיזור שכיום כולו מיושב ומעובד. כמו כן, סבא שלנו מציין את הצורך ללמוד כדי להקים משק חקלאי. לילך ואורי שמו לב לכך, שצורך זה מתקיים בחקלאות גם כיום. אורי ורז – הבכורים בדור הרביעי של המשפחה - היו רוצים לבנות את חייהם הבוגרים במושב.

(מימין תמונה של רפאל מתוך "תמונת מחזור" של מתנדבי הגדוד העברי "ראשון ליהודה" 1818-1921)

מספר מיקי הופמן בהמשך לקטע שכתב אביו יוסף הופמן ז"ל בספר היובל לכפר יחזקאל (בתמונה למטה):

כשאבי היה במשק הפועלות בעפולה (ביה"ס ניר העמק של היום) הוא חיפש מקום להתיישב בו באחד המושבים בסביבה (תל עדשים, מרחביה ועוד). בפגישה עם דינה בן דרור ז"ל (כלתה מיריק בן דרור ונכדיה רותי רטנר, איריס תורג'מן ואודי מטוס) שהייתה מנהלת של משק הפועלות, אמרה לאבי שבהרחבה של כפר יחזקאל הבתים מוכנים לאכלוס וכך הגענו למושב.

בשנים הראשונות בהרחבה השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. מספר שנים לא היה חשמל. הדרך שחיברה את ההרחבה למושב היתה דרך עפר ולפחות פעם אחת בחורף כשחזרתי מבית הספר (שהיה במושב) הגעתי יחף הביתה - המגפיים נשארו תקועות בבוץ.

לגבי המשק החקלאי בצ'כיה, היה זה משק גדול: רפת פרות עם שטח אדמה של 800 דונם ו-6 סוסים. את המשק החקלאי איבד אבי פעמיים; פעם אחת כאשר הגרמנים כבשו את צ'כיה והכניסו את היהודים לגטאות ופעם שניה בתום המלחמה, לאחר שאבי הקים את המשק מחדש, הרוסים הקומוניסטים השתלטו על צ'כיה, הלאימו את המשקים החקלאים והוקמו במקומם קולחוזים. אבי שהיה חבר בתנועה ציונית עוד מנעוריו החליט לעלות לארץ עם משפחתו.

תקוותו של אבי התגשמה. המושב התגבש חברתית והתרחב ואנו חיים פה כחקלאים ובתנו דגנית ובעלה חגי מגדלים פה את ילדיהם, נכדי וניניו של יוסף.

אימי, לאה, ילדה אותי בתאריך 28.7.1951 בבית החולים בעפולה. אבי יהושע (שוקה) ליבנה (בלינקי) היה יליד כפר יחזקאל. אחיו הבכור, יצחק, נהרג במלחמת השחרור ואני קרוי על שמו. אימי נולדה בירושלים, בתאריך 25 בדצמבר, והיא נהגה לספר לי שכאשר באה לאוויר העולם, כל הפעמונים של כנסיות ירושלים צלצלו לכבודה. היא גדלה בירושלים ואחר כך בתל אביב, סיימה סמינר לגננות ובאה להיות גננת בכפר יחזקאל, וכאן הכירה את אבי והם נישאו. סבי וסבתי היו ממייסדי המושב. בשלב מסוים, כמו אחדים מן המייסדים, סבי העלה את הוריו מרוסיה ושיכן אותם בצריף קטן שנבנה עבורם, בעל גג פח ומצופה יריעות טול שחור, כך שלמעשה ניתן לומר שאני דור רביעי במושב, ונכדותי שגרות לידי הן כבר דור שישי*.

אחרי שהורי סבי הלכו לעולמם הוסב הצריף שלהם לבית אימון לאפרוחים. לידו גדלה תאנה, שנהנתה מן הברז המטפטף תדיר שלידה, והשתרעה על גג בית האימון. היו לה פירות גדולים לבנים טעימים מאוד. כשהלך אבי לבקר את אימי בבית החולים ולראות את בנו הבכור, הבשילו הפירות הראשונים לעונה על עץ התאנה. אבי קטף מהם והביא סלסלת תאנים לאימי שילדה אותי בבית החולים. אני סבור שסלסלת תאנים טעימות ראשונות לעונה עדיפה עשרת מונים על זר פרחים או כל תשורה קונבנציונאלית אחרת. מאז, כל שנה ביום ההולדת שלי היינו קוטפים (יש לומר אורים) את התאנים הראשונות לעונה. אנו, הילדים, אהבנו לטפס על העץ ולשוטט על הגג ולמלא את כרסנו בתאנים הטעימות. תאנים בשלות שהיו נושרות על גג הפח הלוהט היו הופכות לדבלים, וגם אותן היינו אוספים ואוכלים.

עץ התאנה וגם הצריף שלידו כבר מזמן אינם קיימים. לאחרונה נטלתי ענף מעץ תאנה של אחד החברים במושב, שהבטיח לי שפירותיו טעימים, השרשתי אותו ונטעתי בגינת ביתי. אני מקווה שגם לנכדי יהיו זיכרונות מתוקים מן התאנה, כפי שיש לי.

* ספירת הדורות כוללת את הורי המייסדים

איך הגעתי למושב?

הכול התחיל בגלל אבא שלי, משה בן דב, שגדל בביתם של שושנה ויעקב ליבמן ממייסדי כפר יחזקאל. הוא הגיע לארץ מגרמניה בשנת 1938 יחד עם עוד 50 נערים ונערות, במסגרת פרויקט שמימנה הנרייטה סאלד, להציל נוער יהודי מהשואה. כל בני הנוער פוזרו בין 50 משפחות במושב. בבוקר עבדו במשק של המשפחה המאמצת ואחה"צ למדו עברית. אבא שלי גר אצל משפחת ליבמן מגיל 16 עד 19. לאחר מכן גוייס לצבא הבריטי. בתום המלחמה, יאיר היה הבן הממשיך במשק, ואבא שלי עבר להתגורר בעפולה, שם הכיר את אמא שלי, התחתן והקים משפחה.

סבתא שושנה וסבא יעקב מכפר יחזקאל תמיד היו משפחה עבורנו וכמובן סבא וסבתא עבורי. כשסבא וסבתא חגגו 50 שנות נישואים היתה חגיגה גדולה בחצר, כל המשפחה המורחבת הוזמנה למסיבה וגם משפחתי כמובן. החצר היתה מקושטת ומוארת ומלאה אורחים. אני הייתי חיילת. גדי, הנכד של יעקב ושושנה גם היה בצבא. מאז "מסיבת החתונה" נעשנו זוג ולאחר שנתיים התחתנו ובנינו את ביתנו בכפר יחזקאל. נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים והמון נכדים מדהימים.

היום בחצר שלנו חמישה דורות בני משפחת ליבמן (גל): יעקב ושושנה המייסדים, לאה ויאיר הילדים, אמה וגדי הנכדים, ירון ורונית, עמית ומור (אסרף) הנינים, ובני הנינים נבות, פלג, מתן, אריאל ויאיר...

כולנו משפחה אחת גדולה, חיים את חיינו באושר ובשמחה.

זו (בערך) לשון המודעה שראינו בעיתון מקומי בשנת 1999.

בזמן זה, גרנו ועבדנו בעפולה. אך מהרגע שהפכנו להורים, חיפשנו מקום מגורים אחר, ומסגרות חינוכית לבנותינו - מעין ואלה, שונות במהותן ממה שהעיר יכלה לספק.

הרגשנו צורך במרחבים, טבע ונוף כפרי ובעיקר מקום שבו ניתן לאפשר לילדים להסתובב ולנוע בחופשיות. כבר אז שלחנו את בנותינו להתחנך במזרע שהיה הקיבוץ הקרוב ביותר לעפולה.

בשנת 1999 הבשילו התנאים ובמהלך חיפושנו נתקלנו במודעה בעיתון על מגרשים לקנייה באזור הגלבוע - המקום עצמו לא צויין - והיה רק מספר טלפון.

התקשרנו למספר, ענה לנו יוסי חיות, והבנו שמדובר בכפר יחזקאל.

ההיכרות היחידה שהייתה לנו עם המושב היא דרך שרגא, אבא של מיקי, שגר במושב עם משפחתו בשנות החמישים, כשעלו לארץ והקימו פה משק. השם 'כפר יחזקאל' הוזכר לא פעם בביתו ולאורך השנים, משפחתו הוזמנה למושב על ידי חברים שעדיין גרים פה, בעיקר בימי חג השבועות. בביקורים אלה תמיד ביקרו בבית הישן של המשפחה (שהיום שייך לחוות הילה) והעלו זיכרונות מהתקופה ההיא.

ריגשה אותנו התחושה של סגירת מעגל.

הגענו להתרשם. הדבר הראשון שזכור לנו הוא הכניסה למושב, העצים שהיו לאורך הכביש והבתים משני צדיו. הייתה תחושה של משהו שעוטף ומרגיע מהרגע שנכנסנו. מאחורינו הנוף המדהים של הגלבוע ומלפנינו מרחבים פתוחים. ידענו שזה המקום המושלם לגדל בו את ילדינו ולבנות לנו חיים חדשים.

הייתה זו רק תחילתה של ההרחבה במושב ואנחנו בחרנו מגרש במה שנקרא כיום 'השמינייה'. מאז, הכל היסטוריה.

אנחנו אנשי עיר, וכל חיינו גרנו בעיר. המעבר למושב היה ציון דרך משמעותי ביותר עבורנו ועיצב את חיינו ואת אישיותנו.

אנחנו שמחים שעברנו ונתנו לילדינו הזדמנות לחיות במקום כפרי, אינטימי וקהילתי ונהנים מההחלטה ששינתה את מסלול חיינו, הכניסה אליהם אנשים חדשים ומדהימים, שכנים שהפכו למשפחה ותחושה שאנחנו חיים בטבע כל יום מחדש. אי ירוק של שפיות בתוך כל ההמולה היומיומית.

סבבנו בארץ ובעולם שנים לא מעטות, חיינו בערים ובכפרים. ואז ברגע נדיר של כנות, הבנו שמה שחשוב לנו נמצא פה, בעמק. אמת, פשטות, קהילה חקלאית ומחוברת לאדמה.

היכן שהסיפורים של סבא שייקה על השוחט שהיה פה ועל משה תלמי המורה המיתולוגי.

הסיפורים של טולי (רובינסקי) על האנשים הנחושים שמשמשים סמל לכל ההתישבות, ועד כמה מיוחד הכפר,

כל אלה הביאו אותנו לכאן.

מתחברים למקום שבזיקוק תלונות על מדרכות, ריחות וכמעט כל דבר לפחות יש פה המון.

המון אנשים עם לב רחב שילדיהם כמו ילדינו.

וכאלו שאנו מרגישים חלק ממשפחה עם גאוות יחידה וערכים שקשה לראות במקומות אחרים.

הצטרפות חברי משפחה נוספים לכפר ותפילה שהבנות ימשיכו לגור פה מהווים הוכחה לדרך הטובה, גם אם המדרכות חסרות.

(בתמונות: הרפת הישנה והנוף לגלבוע מגלבוע)

כשהכרנו לפני כשני עשורים גרנו במרכז הארץ ולמדנו בבית הספר למשפטים, ולאחר זמן קצר עברנו להתגורר בעפולה היות ונדב החל התמחות בבית המשפט המחוזי בנצרת.

לאחר שהתחתנו והפכנו להורים, התחלנו להרהר היכן נכון לגדל את ילדינו וככל שהמשפחה התרחבה ושלושה מילדינו כבר התחנכו במסגרות חינוך בעיר, הנושא הפך משמעותי ורלוונטי יותר ויותר.

נדב אשר גדל במושב מדרך עוז וזכר ילדות מלאה, בריאה, חווייתית ומעשירה במושב, רצה מאוד כי ילדינו יזכו לחוויית ילדות דומה. על כן התחלנו לברר על הרחבות במושבים שונים בעמק יזרעאל ובגלבוע, כשבכפר יחזקאל בשלב זה לא נותרו מגרשים בהרחבה.

הגם שמצאנו מגרשים מוצעים למכירה בהרחבות של מושבים אחרים, מושב כפר יחזקאל קסם לנו יותר מכולם, ורצינו דווקא לבנות את ביתנו בכפר זה ולא במקום אחר כלשהו.

נציין כי ההיכרות שלנו עם המושב היא על רקע ההשתתפות של גפן, בתנו הבכורה, בשיעורי שחייה אצל סיגל סחר, האחת והיחידה.

לקראת סוף שנת 2015 אלי ולאה פופר מהכפר, אשר ניהלו הליכים מול רשות מקרקעי ישראל, חיפשו עו"ד העוסק בתחום המקרקעין שינסה להסדיר המחלוקת עם הרשות לאחר ששנים רבות הבית והחלקה שבבעלותם לא הוסדרו ולא נרשמו על שמם.

בדרך המקרה התייצבו השניים במשרדו של נדב וביקשו לשכור את שירותיו. לימים נפתרה המחלוקת עם רשות מקרקעי ישראל וכל שנותר הוא למצוא רוכש לזכויותיהם. קפצנו על המציאה! ולאחר שהאחים פופר קיבלו הצעתנו לרכישה, ומתוך קשרי ידידות והערכה, הפכנו לבעלי הזכויות בביתם וחלקתם של משפחת פופר בכפר יחזקאל.

מרגע שהעסקה נחתמה והיה ברור שאנו בדרכנו להשתלב בקהילת כפר יחזקאל ולגדל כאן את ילדנו, ביקשנו לשכור דירה זמנית וכבר להשתלב בקהילה. גם כאן, האיר לנו המזל בכך שמי שקלטה אותנו ראשונה בכפר והסבירה לנו אורחותיו היא הגב' האדירה לאה (לייקי) ורד, אצלה התגוררנו כשנתיים עד שסיימנו לבנות את ביתנו בכפר.

המשימה לא הייתה פשוטה ולא קלה, אבל התוצאה מוצלחת ומכובדת.

מאז ועד ליום זה אנו נהנים ומברכים כי טוב שהצלחנו להקים את ביתנו בכפר יחזקאל, להשתלב בחברה ובקהילה טובה ולתרום ככל כוחנו ומרצנו, ולהיות חלק בלתי נפרד מחיי היום יום כאן.

איתי שורניק, נכד למייסדי המושב חזר אליו להקים חווה חינוכית חקלאית ומספר:

סבא רבא שלי, אשר תירוש הגיע למושב בעגלה הראשונה שעלתה על הקרקע ב 1921. סבא שלי , אמנון תירוש נולד במושב וחי בו עד היום. אני, נולדתי וגדלתי בעפולה. עשיתי שנת שרות בקרית שמונה, שרות צבאי בחטיבת הצנחנים (סמ"פ בגדוד 890) טיילתי באוסטרליה ובדרום אמריקה הייתי רכז הדרכה בתנועת הצופים, הקמתי עם עוד חברים טובים את כפר האומנים "ברוש הבקעה" ומכל המקומות היפים שראיתי וחוויתי בחרתי לחזור לכפר יחזקאל. כפר יחזקאל עבורי הוא עוגן, עוגן יציב ובטוח. בחרתי לראות את קרני השמש המבצבצות בבוקר בין ענפי האקליפטוס שסבא רבא שלי וחבריו נטעו כדי שייבשו את הביצה באמצע המושב, לצפות בשקיעה המדהימה ובשמיים זרועי הכוכבים. להתעורר עם ציוץ הציפורים, להריח את רגבי האדמה, לתת ביס נוטף "דם" מסלק צעיר שגדל בשדה ולחיות בחיבור לפשטות של הטבע, לקצב שלו, חיים של שמירה על כבוד הסביבה והטבע, להנות מתנובת הארץ ומיופי הבריאה.

לפני שישים שנה ויותר, סבא שלי גדל ירקות בשדותיו. לא היו אז מכונות חקלאיות כמו שיש כיום וגם לא היו לו חממות והוא וסבתא שלי עבדו בשדות יחד עם הפועלים. אני הולך בתלם שהוא פתח אז עם התאמות לאמונה שלי.

בחווה החקלאית שהקמתי, "צומחים בעמק", אני מגדל ירקות אורגניים, ללא ריסוסים ובעבודת כפיים. כל ירק גדל בעונתו הטבעית. האבטיח יגדל רק בקיץ והכרובית רק בחורף, כך הם מגיעים לצלחת עם המרכיבים הטבעיים בטעמם הקדום ללא הנדסה גנטית ועיבודים תעשייתיים. הגוף שלנו מקבל ירקות עשירים ומזינים. אני מאמין בחקלאות בשיתוף הקהילה. הרעיון הוא לייצר שותפות הדדית בין החקלאי לצרכן והמטרה לספק לאנשי המושב והישובים בסביבה ירקות אורגניים, להקטין את זיהום האדמות ומקורות המים שכולנו שותים ולצמצם את הנזק הסביבתי. כשאתם באים אלי לקנות ירקות אתם משלמים ישירות לחקלאי המגדל ולא לבעל רשת המזון או לחברת ההובלות. כך צריכה להראות חקלאות בעיני. אני נעזר במתנדבים שמגיעים אלי מהארץ ומהעולם ובקבוצות שמגיעות אלי להתנסות בעבודה החקלאית ובקיימות. יחד עם שותפים וחברים לדרך אנחנו מעבירים סדנאות של מלאכות קדומות ובנייה בבוץ. כל מתקני החווה בנויים מחומרים טבעיים וממוחזרים. חלק מהבאים בשערנו שמחים לשמוע על ההיסטוריה של המושב, סיפור הקמת בית הכנסת הנמצא על ידינו וסיפור הקרבות בגלבוע בהם סבא שלי נלחם ונפצע.

חינוך הוא עוד יסוד משמעותי ב"צומחים בעמק". מגיעים אלינו תלמידים ואנו יוצאים לסדנאות בבתי ספר באזור. דרך החקלאות ועבודת השדה ניתן להגיע אל הילד והנער, לצקת ערכים, ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות ועוד. אני רוצה לעבוד בשיתוף פעולה עם גני הילדים במושב, עם הנוער ועם חניכי הבית לילד. חלק מהדברים כבר נעשים ויש עוד הרבה מקום לעשייה חינוכית משותפת.

יש אצלנו בחווה מקום לכל אדם וצמח לגדול ולצמוח בשלווה ובנחת.

לאורך כל השנה מתקיימים ב"צומחים בעמק", אצלנו במשק, ערבי שירה ונגינה - במה לאומנים צעירים וערבי קהילה לאנשי המושב.